מפות ומשם

הדרך מתחנת הרכבת לאורך רחוב יפו עד למגרש הרוסים מעוררת בי תחושת נוסטלגיה רחוקה, קרירות של בוקר, אוויר הרים, ריח תבלינים וקדושה מכה בי כמו לפני עשרות שנים כשהייתי מגיע לבקר את סבא וסבתא מירושלים. זכרון טעם המאפים של גרליץ רגע לפני הפניה לרחוב שלהם מציף את הפה והעיניים. במכולת של הבוכרי חצי כיכר לחם שחור עם הטעם הייחודי של מאפיית אנג'ל, שער ברזל שאף פעם לא הצלחתי לסגור כמו שצריך, חצר מוקפת ברושים ותיקים שסבא נטע לפני שנים, פחי זיתים עם גרניום לאורך שביל הכניסה, תריסי מתכת תפוסים על מנשלך קטנים, שולחן אוכל, פלטת זכוכית ומתחתיה תמונות ישנות, סוכריות דבש, מים קפואים לשטוף פנים בבוקר, זוג זקנים מנופף לשלום... בירושלים כמו בירושלים לאן שלא תזרוק אבן תפגע בנקודה היסטורית. אם העיר העתיקה זה לב ההסטוריה העתיקה אז מרכז העיר ובמרכזו מגרש הרוסים זה לב ההסטוריה של העת החדשה. על כל קרן רחוב סיפורים מכאן ועד הירח ואתה כבר לא יודע אם הסיפור הוא על המקום או המקום הוא על הסיפור. בית השוטר, שיני דרקון, נסיכה אתיופית, קול ישראל, אסירי המחתרות, הפנתרים השחורים, חצר פיינגולד, כיכר ציון, כיכר ...

לפני התחלת עבודת המיפוי יש לאסוף חומר בסיס המשמש לעבודת השטח והשרטוט, חומר זה כולל תצלומי אוויר מתקופת שונות,  תשריטים שהכינו מודדים מטעם, נתוני גבהים, street view , תמונות מהשטח, קבצי gpx וכל מה שיחסוך לי זמן בעבודת השטח ויאפשר לי לדייק את המפה. היות ועבודת המיפוי מוציאה לי לא פעם את הנשמה אני זקוק גם למילוי המאגרים שלה, כי לכל מפה נדרשת נשמה. זה בדיוק כמו חומוס: עושים באהבה או לא עושים בכלל.  מפה היא לא רק עניין טכני, היא אמורה לספר לנו סיפור; סיפור על המקום, על ההסטוריה שלו, על הטבע, על האנשים ש חיו, חלמו, עמל, יצרו ויצקו את אופיו של המקום. ומרחביה הוא בדיוק כזה, הוא לא רק מקום, מרחביה זה רעיון, מעשה ודרך חיים. אז, בנוסף לחומר הבסיס אני מנסה להכנס לראש של המקום באמצעות קריאת סיפורים, עיון במפות היסטוריות, מעבר על מאמרים, אתרים, חומרים היסטוריים וכל מה שיכול לשפוך אור על המקום ושיאפשר לי להכניס קצת נשמה לעצמי ולמפה. דבר ראשון חזרתי ל"ספר האדום" של אסף ענברי לקרוא שוב את הסיפורים על מאיר יערי - מנהיג הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר - האדמו"ר ממרחביה....