מפות ומשם

האם קיימים עצים שאינם נראים? קצת דומה לשאלה הפילוסופית של הקשר בין ידע, התבוננות ומציאות "עץ נופל ביער ואף אחד לא שמע, אז, האם הוא השמיע צליל?" קצת דומה גם לשאלה המהותית והרלוונטית לימינו אנו: האם הסתמכותנו על טכנולוגיה מעוורת אותנו? מונעת מאיתנו לראות את המציאות באופן בהיר ונכון? מצמצמת את טווח הראיה שלנו? מנוונת את היכולת לבצע פעולות בסיסיות?  טוב, הוצאתי את מה שהיה לי להגיד בנושא הבטחוני ואני משתבלל בחזרה לנושא העצים. איפה הייתי? אההה, כן, הטכנולוגיה ככלי עזר בתהליך עבודת המיפוי. אז, אחד מהכלים שעוזרים לי בתהליך המיפוי הוא הדמיית הצמחייה מנתוני lidar או אורטופוטו, כך אני יכול לקבל מספר שכבות של גובה הצמחייה הנבדלות זו מזו באמצעות הצבעים שהגדרתי לכל תחום גבהים. למה זה טוב? עושה לי סדר בבלאגן. -נניח שהגדרתי כי גובה צמחיה אפסי יצבע לי את האזור בצהוב, אז, כשאני רואה כתם צהוב ביער אני מבחין בקלות בגבול הקרחת. -אם הגדרתי באדום את גובה הסבכים אני יכול להבחין בהם די בקלות ביער וכך לקבוע "עוגנים" של התמצאות. - עצים נמוכים אני מגדיר בירו

אלת המסטיק, אלה אטלנטית, אלה ארץ ישראלית, אלון התבור, אלון אי, ברוש, אורן, קידה שעירה, סירה קוצנית, זית אירופי, שדות חיטה, מטעי נשירים, משוכות צבר,עוזרר קוצני, שיזף מצוי, לבנה רפואי, אשחר אי, אספרג החורש. לכולם מופע ייחודי שדורש התייחסות ולעיתים גם קבלת ביטוי במפה, בייטוי המראה את השינוי בקצב הריצה או הבלטה מיוחדת לפריט בודד או קבוצת פריטים. . צריך להכניס את כל העושר הזה, את כל החיים האלה, את הטבע המתפרץ הזה לדף נייר. מצד אחד חיים, מהצד השני דומם, מצד אחד ריחות, תנועה, השתנות, צמיחה ומהצד השני תמונה קפואה. ועכשיו כמו שאומרים בסין Reverse engineering: לקחת את היצירה, לקחת את המופשט ולצאת לגלות בעזרת המפה את עוצמתו ומורכבתו של הטבע.   הרגשה טובה, תחושת חיים, חזרה  לילדות, לתמימות, לבראשית... כייף. המפה היא המפתח לגן הנעול, היא הצופן שפותח את הדלת שמסתירה מאחוריה פסק זמן ממירוץ החיים ומרעשי הרקע. בעזרתה אנחנו חלק מכל היופי הזה. אנחנו הופכים ולו לשעה קלה חלק מיער אלות עדה.

פעם, בגיל 14 בערך, אבא שלח אותי לעבוד עם אלברט הטייח.  הוריי באותו זמן בנו בית חדש ואבא בשביל לחסוך כמה לירות קיבל מידע שיש בגבעת אולגה טייח מובטל שמוכן לעבוד בזול.  אחרי רבע שעה של מו"מ וחצי בקבוק ערק הסכים אלברט לעשות את העבודה בזול, אבל, החומר על אבא.  ובגלל שרק הבן של אחותו - ניסים עוזר לו, העבודה תיקח זמן. אבא שהבטיח לאמא לעבור לבית החדש ב 1 לספטמבר נידב אותי להיות השוליה של אלברט לכל חודש יולי כדי לעמוד בלוח הזמנים. ניסים היה אחראי להכנת תערובת הטיח על פי מתכון סודי שעבר מדור לדור אצלם במשפחה, עוד מהימים שסבא של אלברט היה הטייח של המלך. אני מוניתי אחר כבוד להיות זה שסוחב את הדליים עם תערובת הטיח הסודית אל אלברט (הלבר בלשון הבועלים) ואלברט, הוא ניהל את כל הצד המדעי שמטרתו כנראה הייתה לבדוק אם יותר טיח נצמד לקיר או נופל לרצפה. ביום העבודה הראשון, אייך שניסים סיים את הכנת התערובת, לימד אותי אלברט את אחד העקרונות המנחים אותי עד עצם היום הזה: בעבודה לא צריך לפחד להתלכלך, בהמשך הוא שפך כף בנאים (שפכטל בגרמנית) מלא טיח על הראש שלו ואחכ על הראש של

בשביל העולה מגן סאקר לכיוון הכנסת אני פוגש בפעם הראשונה את אמיר אוחנה, הוא, כך מסתבר לי יותר מאוחר, יוצא מדי בוקר להליכה סביב הכנסת.  תשאלו אייך אני יודע? אז, הסיפור הוא שיצא לנו להתקל זה בזה עוד מספר פעמים במהלך ימי המיפוי וכמובן הסקרנות היא שהרגה את החתול... הוא פנה אליי ראשון ושאל מה אני עושה? ואני? שמחתי להסביר לו על המיפוי סביב הכנסת, מיפוי שכולל את גן סאקר, גן הורדים, עמק המצלבה, בית המשפט העליון ושכונת ניות, על המפה על הצבעים ועל הסימנים, על הספורט הקסום שלנו, על התלמידים בבתי הספר שעוסקים בריצות ניווט, הנבחרות, חברי האיגוד המדהימים, הניווט הספורטיבי בעולם והחיבורים שנוצרים עם נווטים זרים ...  אמיר נשמע נלהב והציע שאולי נארגן פעילות ניווט לכל 120 חברי הכנסת, גם הערבים שאלתי בקריצה? ברור הוא אמר, וגם נאפשר השתתפות חברי הכנסת מהקהילה הגאה. אוהב את הראש שלך אמרתי, בקטע אפלטוני כמובן, הוספתי עם קריצה בלי משמעות. אז מתי הוא שאל? נפתח יומנים? לא צריך עניתי בביטחון של איש אשכולות, בוא נקבע בט"ו בשבט הקרוב - יום ההולדת של הכנסת אמרנו כאיש אחד. גדול, הוא אמר,

אני בדרך ליער ראש העין, עולה על כביש 6 וכאילו הרדיו מנחש אותי, הרמקולים מנגנים את אחד האהובים עליי, אני מגביר "ווליום" בפזמון החוזר - זה שהייתי שר אז בימים לבנותיי בכל בוקר לפני בית הספר בזמן הכנת הכריכים והשוקו. מצטרף עכשיו בקולי קולות לזמירתו הנפלאה של דקלון : הגיע הזמן אומרת אימי! הכל כבר מוכן ללכת למורי פאות על לחיי, הספר בידי מחיש פעמי ללכת למורי נחל רבה מגיע מאזור בידיה, חוצה את שטח המפה המרכזי ביער ראש העין, מתקדם מערבה ומתמזג לירקון, זה נשפך לים והזונות גם כמילות "מלנכולי" של החברים של נטשה.  שמתם לב שאני במצב רוח לשירים, אייך לא, אני ממפה במקום שהוציא מקרבו את פאר הזמר העברי בדגש על חית ועין : ניסים גרמה, יואב יצחק, ישי לוי, נתי לוי, אביחי מליחי, נחמן אש... בעצם יכול להיות שנחמן פחות בקטע של שירה... הנחל מהתל בי, פעם הוא מתרחב, לפעמים מתפצל, פה ושם נעלם בסבך שיחים, כאן מגיע יובל חדש ושם תעלת ניקוז נשפכת מהרחוב, חורצת את היער ומתחפשת גם היא לנחל, שבילים הם קווי זרימת מים וגם ההפך... אני מחפש את ההגיון ומנסה לחשוב כמו מים על מנת לפתור

בִּשְׁפֵיָה יֵשׁ חֹרְשַׁת בְּנֵי-אֹרֶן וְסֻכָּה לְצֵל וּלְמַרְגֵּעָה. וּמָה עוֹד בִּשְׁפֵיָה? חֲצִי גֹרֶן, שְׁלִישׁ אִכָּר מְטַיֵּל בְּמִקְטֹרֶן, וּמַעְיָן אַט זוֹחֵל בְּאַשְׁבֹּרֶן, עֵץ יָבֵשׁ עַל רֹאשׁ הָר כְּתֹרֶן, בַּחוּרִים כִּמְלֹא הַצִּפֹּרֶן, אַךְ בָּנוֹת בִּשְׁפֵיָה – כְּמֵאָה. ח.נ ביאליק הימים הם ימי שלהי הקיץ, השמש עדיין מלהטת ולקראת הצהריים החום הופך לבלתי נסבל, לאו דווקא זה שמגיע מלמעלה, אלא זה הבוקע מהאבנים למרגלותיי וממש מבשל אותי, בישול איטי, אני הופך לחמין שחום ומהביל עם כל התוספות... כן, כולל גם ביצים קשות למי ששאל .  אני משתדל להגיע מוקדם ולהנות קצת מצינת הבוקר, מהתעוררות הטבע עם פציעתם של קרני השמש הראשונות את אפלולית רכס מאיר שפיה; רכס החולש על פיתחת ואדי מילק אל מול זכרון יעקב, על חוף הכרמל עם ים כחול כחול, על הכרמל הירוק ירוק ועל שיפולי מנשה (גם עם ירוק ירוק) . פציעתה של החשיכה מגלה גם את הפציעה המכוערת של מחצבות שפיה בהר הכרמל, מעיבים במקצת על הפסטורליה הנפלאה של המקום ועל תחושת הניתוק משאון היומיום. הבוקר אני מתחיל את עבודת הבורא באזור ה

אוהב לשבת ב"נדימה". מסעדה קטנה ובעלים עם לב רחב, אמיתיים. תמיד מרגיש שם אורח רצוי, החומוס אותנטי, גם הרהיטים, הצלחות, הזיתים, הפרלמנט המקומי של ימי שישי, הסמטאות והצבעים והריחות.  אם תרצו להרגיש חלק מהסצינה המקומית, להיות שחקן וגם צופה בשוק של ואדי ניסנאס, זה המקום להתחיל בו את הבוקר ואין יותר טוב מאשר פצצת אנרגיה המוגשת בתוך מנת משאוושה* חמה ומשובחה, מה שמאפשר לצלוח יום שלם של מיפוי בלי פירור נוסף... או לפחות עד "הפלאפל של הזקנים" בסמטה המקבילה. *משאוושה זה השם הנפוץ של מסבחה בצפון הארץ וגם בסוריה (טוב לדעת, כי בקרוב יהיה שלום וכולנו נאכל חומוס בדמשק)  מפות של של אזורים עתיקים אותנטים עם מבוכי סמטאות צרות בהם דרים יחד מסחר ומגורים הם קלאסיקה לניווטי מאוץ, לצערי, כאלה קיימים אצלינו במשורה; ערים עתיקות לבחירות ציר מתוחכמות ניתן למצוא בעיקר בערים המעורבות, אלו שההתישבות בהם החלה לפני זמן רב והצליחו לשרוד עד היום את כל התהליכים הגיאופוליטיים באזור.  התפתחות של עיר כזו היא כהתפתחותו של פרי, מרכזו הוא הגרעין וכל מה שעוטף אותו זה מ

בשנים האחרונות אני מכין מפות ניווט, מפות אלו הן הבסיס לכל פעילות של ספורט הניווט; לתלמידים בבתי ספר שעושים את צעדיהם הראשונים, לספורטאים תחרותיים, למשפחות במסלול העממי , לאימונים ולתחרויות בכל הרמות. בעיני, מדובר ביצירה אישית הממוסגרת בתוך קובץ כללים בינלאומיים. יצירה שמטרתה להעניק אושר לאוהבי ספורט הניווט ורוח של התחדשות לענף הניווט הספורטיבי בארץ. עבודתו של הממפה משלבת בין עבודת שטח ועבודת מחשב, היא דורשת שעות רבות של אני עם עצמי ועצמי עם אני תוך כדי בחינת השטח לאורכו ולרוחבו וקבלת החלטות אינספור לגבי פרטי הנוף שיזכו להכנס אחר כבוד למפה. במהלך עבודת המיפוי בשטח אני חווה את הטבע במיטבו, את ההסטוריה האנושית באזור וכמובן גם עוולות האדם כלפי השטח. לעיתים רחוקות אני פוגש בני אדם וכאלה שגם לא. אני חשוף לשמש הקופחת, לרוחות מקפיאות, לשבר ענן פתאומי עם זרימות מים מפתיעות, אבל, גם לימים נפלאים שמעניקים לי אושר אינסופי ואנרגיה לעתיד. יש אזורים מרגשים, לקראתם אני שש מדי בוקר ומאוכזב לנטוש אותם לקראת ערביים ויש כאלה... ...איך לנסח מבלי לפגוע... משעממים, אבל, ל