קיבוץ דליה
הכוכב הבלתי מעורער אצלינו בבית הוא דודו זכאי. כל יום שבת, גם אם זה יוצא יום שישי כדברי הגשש, הרדיו עובר מרשת ב' לרשת ג' ולשירים עבריים שלא נס ליחם.
סיפורה של הארץ הוא גם סיפורם של הקיבוצים, אפשר להגיד אפילו כי הוא בעיקר סיפורם של הקיבוצים ולא בגלל שצורות התיישבות אחרות ואנשים אחרים לא תרמו את תרומתם, אלא בגלל שאת הסיפור מספרים בעיקר הקיבוצים ומי שמספר את הסיפור הוא זה שמעצב את הנרטיב, בדיוק כמו בשיר מסביב למדורה המזוהה עם דורית ראובני ששיתפה פעולה רבה עם דודו זכאי :
החלק המעניין במפה שכולל את מרכז הקיבוץ ומבוך השבילים של אזור הגנים הסתיים ועכשיו מתחיל החלק שממנו אני ירא תמיד: אזור המגורים הותיק. כאן אני צריך להתמודד עם שני אלמנטים מרכזיים: הותיקים והמגורים. הותיקים הם אותם חברים וחברות חשדניות שייבדקו מי זה מסתובב במשעולי הקיבוץ ומה הוא זומם? בתחילת היום אני מסביר פנים אבל כשהסיוט נמשך אני מעמיד פנים, לקראת סוף היום אני מעז פנים ובסיום אני על הפנים. מרגיש לי כמו במערכון של הגשש על "העולה המליון" כשהם שואלים את אותן שאלות ומקבלים את אותן תשובות עד שאני מתחיל לגוון ומתחיל להמציא שטויות כמו " אני מבצע מדידות לטובת שכונה עתידית לחרדים הסובלים ממצוקת דיור" או " חזרה עתידית של תושבי הכפר דאלית אל רוחאא שגורשו ב 48 מחייבת בניית שכונה נוספת לפליטים, ככה זה כשמצביעים לשמאל"...
סוף דבר ואייך אפשר בלי שיר אופטימי לסיום שכנראה נכתב על תחנת ניווט.
נכנסתי בשערי קיבוץ דליה, ביתו של דודו המלך וישר הרגשתי חג. אני אוהב להתחיל מפות של קיבוצים מאזור חדר האוכל שהוא לב העניינים ומרכז הקיבוץ, משם הדרכים כבר מובילות לשאר חלקי הקיבוץ. למרות שאומרים כי כל הדרכים מובילות לחדר האוכל, אני דווקא חושב כי חדר האוכל מוביל לכל חלקי הקיבוץ, בדיוק כמו לב פועם השולח עורקים לכל אברי ורקמות הגוף ומאפשר את גדילתם והתפתחותם.
עם השקט והפנאי
ועם השמש על כתפי
שתי עינייך מול עיני
מספרות לי את חיי
ושרות איתי
את השיר על ביתך
שבתוך ביתי"
קיבוץ מטופח מאוד הוא קיבוץ דליה. הנויניק כאן הוא המלך הבלתי מעורער וכנראה אפילו יותר מדודו המלך שלנו, עצים ותיקים מצלים מלמעלה ומקשים לגלות בתצלום האוויר את השבילים והמבנים המסתתרים תחתיהם, טוב שיש לי גם תשריט ישן שמוסיף מידע וחוסך הרבה מדידות.
צמחיה עבותה סוגרת שטחים גדולים בין השבילים ותעשה רק טוב למתכנני המסלולים ולבחירות ציר מעניינות. חודש פברואר, הדשאים כאן כמו ברבים מהקיבוצים לא עומדים בשממונם, אלפי רקפות, תורמוסים, כלניות וצבעונים מעטרים את משטחי הדשא הגדולים ומפיחים חיים בכל חלקי הקיבוץ גם ביום סגרירי - חגיגה.
עצים נשירים נותנים את הטון הדרמטי, מעצימים את צבעוניות הפרחים. השטחים הפתוחים שסביב הקיבוץ ממסגרים באופן מושלם, מעשה כשפים ממש, יוצרים תמונה מושלמת שאפילו המונה ליזה מחווירה לעומתה. מראה כזה של טבע ארץ ישראלי וגינון מתחשב ונכון עולה מבחינתי על כל יצירת אומנות הנמצאת בלב ליבו של הלובר בפריז.
סיפורה של הארץ הוא גם סיפורם של הקיבוצים, אפשר להגיד אפילו כי הוא בעיקר סיפורם של הקיבוצים ולא בגלל שצורות התיישבות אחרות ואנשים אחרים לא תרמו את תרומתם, אלא בגלל שאת הסיפור מספרים בעיקר הקיבוצים ומי שמספר את הסיפור הוא זה שמעצב את הנרטיב, בדיוק כמו בשיר מסביב למדורה המזוהה עם דורית ראובני ששיתפה פעולה רבה עם דודו זכאי :הם עושים זאת יפה מאיתנו
בעצמם הם כותבים להם שיר
ואפילו ספרים כבר נתנו
זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר
כל מלאכה לשלא משלנו
בכל קיבוץ ניתן למצוא ארכיון ושלטים מאירי עיניים לצד מבנים היסטוריים המספרים את סיפורה של הארץ. גם בקיבוץ דליה הסיפור מועצם אודות להשתמרותם של מוניומנטים מראשית ההתיישבות כשהמרשים ביותר לדעתי הוא האמפי הגדול ביותר בארץ שנבנה על הגדה הצפונית של נחל דליה בצדו הדרומי של הקיבוץ. המפלצת הזאת הוקמה לכבוד כינוס המחולות השנתי של דליה שהתחיל ב 1944 בקטנה, על הדשא בקיבוץ ובשיאו נבנה האמפי לטובת 3000 רקדנים ו 60,000 צופים. מאז 1968 עומד האמפי בשממונו ובחורפים גשומים כשנחלי מנשה שוצפים בעוז, נוגס נחל דליה את חלקיו הנמוכים של האמפי.
המגורים הם אותם אזורים שאני צריך להחליט במחי קולמוס אם זהו אזור ציבורי או פרטי ? מסתבר שהקיבוצניקים של זמננו הם כרישי נדלן לא קטנים ורבים מדי שולחים יד חומדת למרחב הציבורי ומספחים אותו אליהם... חברים, מה עם הקולקטיב ועם הסיסמא "מכל אחד כפי יכולתו לכל אחד לפי צרכיו"? השמטתם את החלק האחרון ועכשיו כל אחד חוטף ככל יכולתו!
המבאסים מכולם הם אלו שחזרו לימי חומה ומגדל ומקימים גדר גבוהה סביב האחוזה, מתנתקים לחלוטין מהמחנה ומהמתנה הכל כך נחשקת של מגורים במרחב טבעי ומטופח הפתוח לכל עבר.
לו מצאתיך לראשונה בקרון רכבת
היה לבי נישא למרחקים
לו מצאתיך בקרוסלה הסובבת
היה לבי מכור למשחקים
לו מצאתיך בחפירות באש צולבת
כי אז דבקתי במדי החיילים
ולו בנוה מדבר רחוק אוהבת
כיאז חזרתי לבקש צל דקלים
אבל אני פגשתיך בשדה תלתן, בשדה תלתן
על כן לבי הלוך ילך מכאן, לשדה תלתן