נחל רבה

אני בדרך ליער ראש העין, עולה על כביש 6 וכאילו הרדיו מנחש אותי, הרמקולים מנגנים את אחד האהובים עליי, אני מגביר "ווליום" בפזמון החוזר - זה שהייתי שר אז בימים לבנותיי בכל בוקר לפני בית הספר בזמן הכנת הכריכים והשוקו. מצטרף עכשיו בקולי קולות לזמירתו הנפלאה של דקלון:

הגיע הזמן אומרת אימי!

הכל כבר מוכן ללכת למורי

פאות על לחיי, הספר בידי

מחיש פעמי ללכת למורי

נחל רבה מגיע מאזור בידיה, חוצה את שטח המפה המרכזי ביער ראש העין, מתקדם מערבה ומתמזג לירקון, זה נשפך לים והזונות גם כמילות "מלנכולי" של החברים של נטשה. 

שמתם לב שאני במצב רוח לשירים, אייך לא, אני ממפה במקום שהוציא מקרבו את פאר הזמר העברי בדגש על חית ועין : ניסים גרמה, יואב יצחק, ישי לוי, נתי לוי, אביחי מליחי, נחמן אש... בעצם יכול להיות שנחמן פחות בקטע של שירה...

הנחל מהתל בי, פעם הוא מתרחב, לפעמים מתפצל, פה ושם נעלם בסבך שיחים, כאן מגיע יובל חדש ושם תעלת ניקוז נשפכת מהרחוב, חורצת את היער ומתחפשת גם היא לנחל, שבילים הם קווי זרימת מים וגם ההפך... אני מחפש את ההגיון ומנסה לחשוב כמו מים על מנת לפתור את הפאזל, המטרה הסופית היא להציג מפה נאמנה למציאות שבה למים תפקיד חשוב ביצירתה.

וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן הָעֵזֶר וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַאֲפֵק.

אלו ימים של מלחמה, אוקטובר השחור. אני מנסה למצוא מפלט מהחדשות ומהתחושות הקשות, בורח ליער לא רחוק מהאתר המזוהה עם אבן העזר, שם בין העצים לא שומע רדיו, שם בין המצוקים לא קורא עיתונים, מעייף את עצמי אבל עדיין מתקשה להרדם בלילות.

עולם מוזר

איך הזמן שלי נוסע

ואני היטב יודע

איש לא חזר

אווירה מתוחה, היער שומם וסגור לכניסת כלי רכב. אני מפתיע 3 צבאים, הם לא מתרגשים אבל נעלמים לפני שאני מספיק לצלם אותם, שטח המפה לא גדול ומתוחם בכבישים ובישוב, פוגש את הצבאים בהזדמנויות נוספות ובכל פעם הם מהירים יותר מהצלם, מתוסכל, מצלם צב.

ליד אחד מבתי הישוב מתחיל לרדוף אחרי תושב החושד בי שאני מהחמאס, מסביר לו בשיא הנחמדות כי אני מכין מפה של היער, הוא לא מתרצה, ממשיך ללכת אחריי וגם מתקשר למשטרה.

בעלייה למצפור אילן הוא מתעייף ממני, אבל, כל הכבוד למשטרת ישראל, הם מחכים לי במצפור עם נשקים שלופים "אני נכנע" צועק להם ומשתדל לא לעשות תנועות חדות מדי "כמה מחבריי הטובים הם תימנים" מתנשם בעליה תוך כדי התקדמות לעברם, הם נעשים מתוחים "לא חות'ים, סתם תימנים" הם עדיין חשדניים "אני הולך להפגנות במוצש רק בגלל אשתי, בחיי" לא עוזר "לא אוכל ג'חנון מטעמי בריאות" הם מתעקשים לתחקר אותי "בבית הספר היסודי ידעתי לעשות צעד תימני" ... "פעם מרחתי בטעות סחוג בפיתה"... "אכלתי עם הבת שלי פלאפל בלחוח ליד מגרש הרוסים" ... " אני שם תמיד חוויג' במרק" ..."לפעמים גם בקפה"... "חילבה באופן קבוע אצלינו במדף של התבלינים"... כמעט נשבר "הגיס של גיסי ממשפחת שרעבי"... "הכרתי את הבעלים של מסעדת אופרה בחדרה"...בסוף מחליטים לשחרר אותי... כנראה עשיתי להם חשק לארוחת צהריים.